ידוע היום כי הקלטות על טייפ סלילים אנלוגי מביאות איתן חום וצבע יחודיים שליוו את תעשיית המוזיקה בימי הזוהר שלה, ובכל זאת מעטים בתקופתנו זכו להתנסות בהן. במאמר הבא חשבתי להאיר קצת על עולמן של המכונות האהובות האלו ועל השתלשלות הארועים.
באולפנים גדולים תמיד תראו מונחת בצד מכונת הקלטה שכזו, שמדי פעם מנוער ממנה האבק לצורך הקלטה חגיגית של יודעי דבר או שחזור הקלטות והמרות לפורמטים חדשים. מדוע הולכות ונעלמות המכונות, ואיתן הידע הרב שצברו הטכנאים?
בשנות ה80 החלו לצוץ באולפנים מכונות הקלטה דיגיטליות, ולאט לאט, עם התפתחות המחשוב, החלו האמנים להתנסות ולעבור להקלטות דיגטליות.
היה זה ברור- מעתה אין עלויות נוספות של כיול מכונות מורכבות, רכישה ואחסון של סלילים או תחזוקה שוטפת. ההקלטות הדיגטליות התאפיינו בצליל צלול ונטול רעשי לוואי, וביכולות עריכה מרשימות.
לחברות התקליטים היה נראה שאין סיבה להמשיך להשתמש בטייפים המסורבלים .
במקביל, בעולם הצריכה הביתי, התקליטור הדיגיטלי החל תופס את מקומן של קלטות ותקליטים – אלו קשים יותר לתפעול ורגישים לפגעי מזג אויר אבק וזמן. היה נראה שעולם האודיו צועד עוד צעד נחוש לעבר ה High Fidelity, ושהטייפים והפטיפונים הולכים ונעלמים.
ובכל זאת, עם הזמן החלו לצוץ קולותיהם של טכנאי הקול והאמנים, כאילו נעלם ה"חום" מההקלטה – התחושה היא דו מימדית וקרה, והסאונד הכללי פחות טוב, פחות עמוק ופחות מרגש (במקביל גם חובבי האודיו הביתי השמיעו קול דומה).
כלי הנשיפה והמיתר צורמים, התופים רזים יותר וגיטרת הבס נטולת אופי ושליטה. מעבר ל"היס" ואותם רעשי תקליט שהיוו זיכרון רומנטי, היו לשיטות ההקלטה המגנטיות יתרונות רבים שנעלמו. בלי להכנס לדקויות, אעלה כמה יתרונות.
קודם כל יתרונות טכנים בעולם האנלוגי, או חסרונות בדיגיטלי (וסליחה על הג'יבריש הטכני – אשתדל להיות קצר):
1.עיוות – אותו Distortion שנשמע צורם בעולם הדיגיטלי, לעתים נשמע מוזיקלי ונעים לאוזננו בעולם האנלוגי (תוספת הרמוניות אחרות ,"זוגיות" או "שניוניות" וקימפרוס מיוחד). בנוסף, כדי להקליט עם סף רעש נמוך ככל האפשר, אנו נוטים להקליט בעוצמות גבוהות אל תוך קדם המגברים ומכשירי ההקלטה. מדי פעם העוצמות עולות מעבר לסף העליון של המכשיר ונוצר עיוות (או במילים אחרות – כשהמתופף שלכם מתעורר ונותן בראש – עדיף שיקליט על סרט!).
2. Aliasing noise -תופעה שמתרחשת בזמן ההמרה מאנלוג לדיגיטל, לרוב נקליט לתדרי דגימה קבועים של 44.1/48/88/96 Khz ונמיר במקרה הטוב ל 44.1Khz בשלב המסטרינג (לצערנו הפורמט הנפוץ היום הוא MP3 בתדרי תגימה נחותים יותר). כאשר מגיעים לממיר תדרים גבוהים מאלו שהוא אמור "לעכל", נוצרים תדרי שווא שממסכים ורוכבים על הצליל – זוהי תופעת ה Aliasing noise. מה עשו כדי לפתור אותה? שמו פילטר שמנקה את כל התדרים מעבר לתחום השמע האנושי. אבל רגע, זה שאנחנו לא שומעים את זה, אומר שזה לא משפיע על שאר הצליל שבתחום השמיעה? אז זהו שכן. ובהקלטה אנלוגית זה פשוט לא קורה.
3 .Quantization Noise – לא כולנו יודעים, אבל ההמרה לדיגיטל בשעת הקלטה מבצעת בעצם דגימות רבות, (כמו שסרט קולנוע עשוי מתמונות רבות) צליל שלא נמצא בנקודת הדגימה המדויקת מוזז אל נקודת הדגימה , תהליך שמייצר רעש ומעין תחושה "מגורענת" לסאונד זהו ה Quantization Noise, או Quantization error. הרעש זניח יחסית לרעשים של המכשירים האנלוגים, ומאפיין בעיקר ממירים נחותים מתחילת העידן הדיגיטלי, אבל בכל זאת מורגש במיוחד וקיים.
הפתרון שמצאו – הוספת רעש(!) ה-Dithering, בשלב הסופי של המיקס או המסטרינג, מוסיפים רעש חלש ולא מורגש שממלא את החללים הריקים ונותן תחושת המשכיות וטבעיות.
למי שרוצה – כאן תראו הסבר ויזואלי מוצלח של המונחים השונים
וישנם גם יתרונות אנושיים:
4.השפעה על הנגנים(!) – נגנים שהיו מקליטים בידיעה שהסרט "רץ" היו נדרשים לאחריות גדולה – זמן האולפן יקר ומחירו של הסרט גם הוא, כל טעות דורשת טייק נוסף, או עריכה ידנית מורכבת של טכנאי מיומן, או שהייתה מונצחת לעד (כמו ברשימה הבאה של הBeatles) הדבר חייב את הנגנים להגיע לאולפן מוכנים ללא רבב, ולתת ביצוע מושלם בכל פעם.
5.מחויבות מצד המפיקים והטכנאים – בהקלטה על סרט יש לתכנן היטב את סדר ההקלטה, ואת הטקטיקה שבה נבחר על מנת להשיג את המקסימום מאורך הסרט ומכמות הערוצים. עריכה של טייקים על סרט היא תורה בפני עצמה. ניתן לומר שמורכבות המקצוע יוצרת "ניפוי" אוטומטי של טכנאים מנוסים פחות ומוכשרים פחות, להבדיל מהתקופה שלנו, בה כמעט כל ילד עם תוכנה פרוצה יחשוב שהוא מוכן להקליט להקה בערוצים.כך בעצם חזרו לתמונה הסלילים, לפחות אצל אלו שהתעקשו לשמור על היתרונות הללו.
כפתרון יצירתי, החלו להקליט על טייפ בשלב הראשון את הנגנים באולפן, על מנת להשיג את היתרונות ברמת הסאונד, ולאחר מכן להעביר את החומר לפורמט דיגיטלי וכך להרויח את יתרונות העריכה, ולאפשר הקלטת ערוצים רבים יותר (מכונות ההקלטה האנלוגיות היו מוגבלות ל 16/24 ערוצים)
מפיקים/טכנאים מסוימים אף בחרו להחזיר את כל החומר המוקלט בחזרה לסלילים בשלב המיקס הסופי והמסטרינג. הסרט תרם למיקס "מהודק" ופאנצ'י.
גם אלבום שהוקלט באופן דיגיטלי יכול להנות מתהליך של השבחת ערוצים על ידי העברתם דרך מכונת הקלטה איכותית – השנאים שבדרך והקימפרוס הטבעי של הטייפ המגנטי ישפרו את הסאונד, יהדקו את המיקס, ויצבעו את המוזיקה בגוון האופייני של הטייפ.
כדוגמא הרשו לי להמליץ אלבום של מוזיקאי מוכשר – אלון לוטרינגר (פה ניתן לשמוע את האלבום).
אלון ידוע גם כמפיק מוזיקלי אנין טעם וקפדן בכל הנוגע לציוד ושיטות הקלטה.
לאחר שסיים את תהליך ההקלטות והעריכות – הגיע עם רז בורג טכנאי הקול באלבום, והעבירו את הערוצים דרך מכונת ה MCI JH24 שלנו, תהליך של מספר שעות, וכך בעצם נהנה משני העולמות ויתרונותיהם לשלב המיקס (כמו גם היכולת לשלב בין ערוצים שעברו דרך המכונה לכאלו שלא).
לאחרונה אנו עדים לגל נוסף של געגוע לסאונד החם של הסלילים, בדמות תוספי תוכנה (plugins) של חברות שונות כמו WAVES ו Universal Audio שמתיימרים לדמות את טייפ הסלילים ואת הסאונד שבא איתו, בהצלחה כזו או אחרת, וכמו כן מכשירים אנלוגים שעושים הדמיה דומה יותר לאלו שמעדיפים כפתורים אמיתיים (עם היתרון בין השאר של צביעה עוד לפני המעבר לדיגיטל) ניתן לראות כאן דוגמאות של NEVE ו ANAMOD וישנם עוד רבים וטובים.
.
לחצו כאן לקבלת פרטים על המבצע האנלוגי !
לטייפ סלילים אמיתי יש גם איזשהו אלמנט נוסף שקשה להסביר – רחש העבודה, צליל הסרט שרץ, הריח והמראה של מכונה שנעצרה בזמן,
לא פלא שמפתחי האמולציות השונות טרחו על הפן הויזואלי לא פחות מאשר על הסאונד.
כשאני מפעיל את המכונה באולפן אני מרגיש כאילו משהו במימד הזמן משתנה,
זה כבר לא זמן לדיבורים.
זה זמן לעשות מוזיקה…